רש"י על ויקרא כ״ה:ו׳

« רש"י על ויקרא כ״ה:ה׳ רש"י על ויקרא כ״ה:ז׳ »

6 שפתי חכמים פתח ↗

הכל יהיו שוים. וא"ת הרי גם לעיל פירש רש"י לא תבצור להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל דמשמע מותר בהנאה ובאכילה. וי"ל דגם לעיל הוכחתו מכאן שאם לא כתיב קרא זה והיתה לכם לאכלה הייתי אומר לא תקצור אפילו באכילה ובהנאה אסור:

6 מזרחי פתח ↗

והיתה שבת הארץ אע"פ שאסרתים עליך לא באכילה ולא בהנאה אסרתי אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית כו'. ומה שפי' לעיל לא תקצור להיות מחזיק בו כשאר קציר מהכא נפקא ואי לאו האי קרא ה"א לא תקצור אפילו כדרך הפקר כרבי עקיבא:

7 שפתי חכמים פתח ↗

שמזונותיה עליך. נח"י וה"פ מאחר שכוונת הפסוק להתיר הפירות אפילו לגוים ולבהמות ולחיות אע"פ שהן קודש א"כ יותר יש סברא להתיר לבהמה שבמצוה באכילה שהיא ברשותך ומזונותיה עליך משא"כ חיה לכן מת"ל ולבהמתך. ולאפוקי ממה שהקשה הרא"ם ע"ש:

7 מזרחי פתח ↗

בהמה שמזונותיה עליך לא כל שכן. אף על גב דלכאורה משמע דאדרבה היא הנותנת דדוקא חיה שאין מזונותיה עליך ואין לה מזונות אלא מן השדה דומה בזה לעניים ואביונים שאין להם מזונות התיר לה הכתוב אבל בהמה שמזונותיה עליך ודומה בזה לעשירים אימא לא ת"ל ולבהמתך להתיר אף לבהמה מכל מקום מאחר שלא גזרה התירה המצוה הזאת אלא לחמלת בני אדם שאין להם שדות וכרמים שיהיו שמחים בשנת השמטה כמו שהעשירים שמחים בשאר השנים ראוי להתיר גם לבהמה מאחר שמזונותיה על בעליה והחמלה שלה של בעליה היא אבל חיה שאין מזונותיה מוטלת על בני אדם והחמלה שלה אינה חמלה של בני אדם לא היה ראוי להתיר לה ומאחר שהתיר לה כל שכן בהמה שאם לא יתיר לה יהיו הבעלים מאכילין אותה משלהם:

7 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אִם חַיָּה אוֹכֶלֶת, בְּהֵמָה לֹא כָל שֶׁכֵּן שֶׁמְּזוֹנוֹתֶיהָ עָלֶיךָ, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְלִבְהֶמְתְּךָ", הִקִּישׁ בְּהֵמָה לְחַיָּה, כָּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת מִן הַשָּׂדֶה אַתָּה מַאֲכִיל לִבְהֶמְתֶּךָ מִן הַבַּיִת, כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה כַּלֵּה לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא כ"ה:ז' מִתּוֹרַת כֹּהֲנִים פרק א ח. וְהַכִּלּוּי הַזֶּה לֹא פֵּרֵשׁ הָרַב מַהוּ, וְעִנְיָנוֹ שֶׁיְּכַלֶּה הַפֵּרוֹת אַחַר זְמַן מִבֵּיתוֹ לְהַפְקִירָן, וְהוּא בִּעוּר שְׁבִיעִית שֶׁהִזְכִּירוּ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם. וְאֵין הָעִנְיָן שֶׁיִּהְיוּ הַפֵּרוֹת אַחַר זְמַן הַבִּעוּר אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה וּבַאֲכִילָה וִיהֵא מְחֻיָּב לְאַבְּדָם. וְלֹא מָנוּ חֲכָמִים בַּמִּשְׁנָה סוף תמורה פֵּרוֹת שְׁבִיעִית לֹא מִן הַנִּשְׂרָפִים וְלֹא מִן הַנִּקְבָּרִים, וְאֵינוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא צָרִיךְ לְבַעֲרָם מֵרְשׁוּתוֹ וּלְהַפְקִירָם לָעֲנִיִּים וּלְכָל אָדָם, כְּעִנְיַן "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת" דברים כו יג. וְכֵן שָׁנִינוּ שביעית פ"ט מ"ח, הָעֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר אֲבָל לֹא הָעֲשִׁירִים, דִּבְרֵי ר' יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר. וּפֵרוּשׁ עֲנִיִּים, כָּל שֶׁלָּקְטוּ הַפֵּרוֹת מִשָּׂדוֹת שֶׁל אֲחֵרִים מִן הַהֶפְקֵר, וַעֲשִׁירִים - בַּעֲלֵי הַשָּׂדוֹת עַצְמָן שֶׁלָּקְטוּ אוֹתָן מִן הַשָּׂדוֹת שֶׁלָּהֶם בְּהֶפְקֵרָם, וְרַבִּי יְהוּדָה אֲסָרָן לָהֶם מִדִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי חֲשָׁד, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. וְשָׁנוּ בַּתּוֹסֶפְתָּא שביעית פ"ח ה"א-ה"ד, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין מְחַזְּרִין עַל פִּתְחֵי עֲיָרוֹת, כָּל מִי שֶׁמֵּבִיא פֵּרוֹת לְתוֹךְ יָדוֹ הָיוּ נוֹטְלִין אוֹתָן מִמֶּנּוּ, וְנוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת וְהַשְּׁאָר מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְאוֹצָר שֶׁבָּעִיר. הִגִּיעַ זְמַן תְּאֵנִים, שְׁלוּחֵי ב"ד שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִים וְעוֹדְרִים אוֹתָן וְעוֹשִׂים אוֹתָם דְּבֵלָה וְכוּ'. הִגִּיעַ זְמַן זֵיתִים, שְׁלוּחֵי ב"ד שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִים וּמוֹסְקִין אוֹתָן וְעוֹטְנִין אוֹתָן בְּבֵית הַבַּד וְכוֹנְסִין אוֹתָן בְּחָבִיּוֹת וּמַכְנִיסִין אוֹתָם בָּאוֹצָר שֶׁבָּעִיר. הִגִּיעַ זְמַן עֲנָבִים, שְׁלוּחֵי ב"ד שׂוֹכְרִים פּוֹעֲלִים וּבוֹצְרִים אוֹתָם וְדוֹרְכִים אוֹתָם בַּגַּת וְכוֹנְסִים אוֹתָם בְּחָבִיּוֹת וּמַכְנִיסִין אוֹתָם בָּאוֹצָר שֶׁבָּעִיר, וּמְחַלֵּק לָהֶן מֵהֶן בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בֵּיתוֹ. הִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר, עֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים, דִּבְרֵי ר' יְהוּדָה. ר' יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר. ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עֲשִׁירִים אוֹכְלִין מִן הָאוֹצָר אַחַר הַבִּעוּר. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר, מְחַלֵּק מֵהֶן לִשְׁכֵנָיו וְלִקְרוֹבָיו וְלִמְיֻדָּעָיו, וּמוֹצִיא וּמַנִּיחַ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ וְאוֹמֵר, אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל יָבֹא וְיִטֹּל, וְחוֹזֵר וּמַכְנִיס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שָׁעָה שֶׁיִּכְלוּ. כָּל זֶה שָׁנוּי בַּתּוֹסֶפְתָּא. וְלָמַדְנוּ מְפֹרָשׁ שֶׁאֵין בִּעוּר אֶלָּא לְבַעֵר הַפֵּרוֹת מֵרְשׁוּתוֹ וּלְהַפְקִירָם. וְעָשׂוּ לָהֶם תַּקָּנוֹת מִדִּבְרֵיהֶם, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ בֵּית דִּין עוֹשִׂין אוֹצָר בְּכָל עִיר וְעִיר, מִתְּחִלַּת יְצִיאַת הַפֵּרוֹת הָיוּ נוֹטְלִין אוֹתָם מִיַּד מְבִיאֵיהֶן וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לְאוֹצָר, וּכְשֶׁיָּבֹא זְמַן לְקִיטַת כָּל אוֹתוֹ הַמִּין, כְּגוֹן שֶׁבָּא זְמַן קָצִיר וְעֵת הַבָּצִיר הִגִּיעַ, ב"ד שׂוֹכְרִים פּוֹעֲלִים וּבוֹצְרִין וּמוֹסְקִין וְלוֹקְטִים כָּל אוֹתוֹ הַמִּין, וְדוֹרְכִים וּמוֹסְקִין בַּגַּת וּבְבֵית הַבַּד כְּדֶרֶךְ שְׁאָר הַשָּׁנִים, וְנוֹתְנִים לָאוֹצָר שֶׁלָּהֶן. וְאֵלּוּ הַפֵּרוֹת הַמְכֻנָּסִים לְאוֹצַר בֵּית דִּין אֵינָן צְרִיכִין בִּעוּר אַחַר שֶׁכְּבָר מְבֹעָרִין הֵם מִן הַבַּיִת. וְאֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים מֻתָּרִין לְאַחַר הַבִּעוּר לְקַבֵּל מֵהֶם מִיַּד ב"ד וּלְאָכְלָן. וְכָל זוֹ הַתַּקָּנָה וְהַטֹּרַח שֶׁל ב"ד מִפְּנֵי חֲשָׁד, שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְעַכְּבָם אוֹ לַעֲשׂוֹת מֵהֶם סְחוֹרָה. וּכְשֶׁאֵין אוֹצָר בָּעִיר וְלֹא בֵּית דִּין, וְהַפֵּרוֹת בְּיַד הַמְלַקֵּט אוֹתָם מִן הַהֶפְקֵר, הוּא צָרִיךְ לְבַעֲרָם מִן הַבַּיִת בִּשְׁעַת הַבִּעוּר, וּמַפְקִירָם עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ, וְאוֹכְלִין וְהוֹלְכִין לְעוֹלָם. וְזוֹ הִיא שְׁבִיעִית שֶׁאוֹסֶרֶת בְּמִינָהּ בְּמַשֶּׁהוּ שביעית ז ז לְבִעוּר, כְּמוֹ שֶׁמֻּזְכָּר בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים נדרים נ"ח, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶתֵּר בְּבִעוּר מִבֵּיתוֹ. וּמָצָאתִי לְשׁוֹן רַשִׁ"י שֶׁכָּתַב בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים נב ד"ה משום, וְזֶהוּ בִּעוּרָם, שֶׁמַּפְקִירָם בִּמְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי אָדָם וּבְהֵמָה. אוּלַי חָשַׁב הָרַב שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּהֵא מַפְקִירָם גַּם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה, לְקַיֵּם בָּהֶם "וְאָכְלוּ אֶבְיוֹנֵי עַמֶּךָ" שמות כג יא "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ" כאן, וְהִפְלִיג. וּמִכָּל מָקוֹם אֵינָן נֶאֱסָרִין בַּאֲכִילָה כְּלָל. וּכְבָר שָׁנוּ בַּתּוֹסֶפְתָּא שביעית פ"ז ה"ג שֶׁבִּעוּר שְׁבִיעִית כְּבִעוּר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לֹא שֶׁיְּהֵא בָּהֶם חִלּוּק בְּאִסּוּר אֲכִילָה. וְהָרַב רַבִּי מֹשֶׁה הל' שמיטה ויובל פ"ז ה"ג וְהַרְבֵּה מִן הַחֲכָמִים סְבוּרִין שֶׁהַבִּעוּר אוֹסֵר לְגַמְרֵי, וּטְעוּנִין שְׂרֵפָה אוֹ מְפַזֵּר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מֵטִיל לַיָּם, וְאֵינוֹ כֵּן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. אֲבָל אִם עִכְּבָם בְּבֵיתוֹ אַחַר הַבִּעוּר כְּדֵי לְאָכְלָן, אֲסוּרִין הֵם בַּאֲכִילָה לְגַמְרֵי. וְזוֹ הִיא שְׁבִיעִית שֶׁאוֹסֶרֶת בְּנוֹתֵן טַעַם לְאַחַר הַבִּעוּר שביעית ז ז, שֶׁאֵין לָהּ מַתִּירִין. וְאֶפְשָׁר שֶׁהָאִסּוּר הַזֶּה מִדִּבְרֵיהֶם הוּא. וְאוּלַי אֲפִלּוּ הַבִּעוּר כֻּלּוֹ חֹמֶר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְהַבָּרָיְתוֹת הַשְּׁנוּיוֹת בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים בְּעִנְיַן הַבִּעוּר אַסְמַכְתָּא מִדְּרַבָּנָן. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ תִּתְפָּרֵשׁ יָפֶה מִשְׁנַת הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְּבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת וְכוּ' שביעית פ"ט מ"ה, וְכֵן מִשְׁנַת שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית שם פ"ו מ"א, דְּקָתָנֵי כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד כְּזִיב לֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד; כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה נֶאֱכָל אֲבָל לֹא נֶעֱבָד. הֵקֵלּוּ בַּאֲכִילָה לְאַחַר הַבִּעוּר יוֹתֵר מִן הָעֲבוֹדָה. וְהֻזְכַּר בַּיְּרוּשַׁלְמִי שביעית סוף פ"ט, חַד בַּר נַשׁ הֲוָה חֲשִׁיד עַל שְׁמִטְּתָא, אֲמַר לְאִתְּתֵהּ, אַפְּקִין חַלְּתָא. אָמְרָה לֵיהּ, הַהוּא גַּבְרָא חֲשִׁיד עַל שְׁמִטְּתָא וְאָמַרְתָּ אַפְּקִין חַלְּתָא. אֲמַר לַהּ, חַלָּה דְּבַר תּוֹרָה, שְׁבִיעִית מִדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וַחֲבֵרָיו. אוֹתוֹ רֵיקָה הָיָה חָשׁוּד לְעַכֵּב פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וּלְאָכְלָן אַחַר הַבִּעוּר, וְאָמַר שֶׁאִסּוּר אֲכִילַת הַטֶּבֶל מִן הַתּוֹרָה, וְהַבִּעוּר וְאִסּוּר אֲכִילַת פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אַחַר הַבִּעוּר מִן ר"ג וַחֲבֵרָיו, אוֹ שֶׁהַבִּעוּר מִן הַתּוֹרָה וְאִסּוּר הָאֲכִילָה מִדִּבְרֵיהֶם, וְלֹא הָיָה חוֹשֵׁשׁ אֶלָּא שֶׁלֹּא יֹאכַל אִסּוּרֵי תּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁהִזְכִּירוּ חֲכָמִים דְּבָרָיו נִרְאֶה שֶׁהֵם אֱמֶת. אוֹ שֶׁמָּא אוֹתוֹ רָשָׁע סָבַר כְּדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן דַּאֲמַר מו"ק ב, בִּשְׁתֵּי שְׁמִיטוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וּשְׁבִיעִית בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנָן אע"פ שֶׁחַלָּה דְּאוֹרָיְתָא:

8 שפתי חכמים פתח ↗

שמטות שנים. פירוש דשמיטה נקראת שבת כדכתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה וכן תרגם אונקלוס שבע שמיטין דשנין והוכתבו הוא מדכתיב שבע שנים שבע פעמים דמשמע דקאי אשנים ולא אשבועות שנים דומיא דשבע שבתות תמימות תהינה שתרגם אונקלוס שבע שבוען שלמין:

8 ברטנורא על התורה פתח ↗

שבתות שנים שמיטות שנים יכול יעשה ז' שנים רצופים וכו' ת"ל שבע שנים שבע פעמים. וקשה לפי שיטה זו לכתוב שבע שנים שבע פעמים ולשתוק משבתות שנים. וי"ל דבא להשמיענו שמצוה למנות השמיטות ג"כ וכדאמר אביי בספירת העומר מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי להכי כת' שבתות שנים:

8 לבוש האורה פתח ↗

רש"י והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה כתב רש"י פשוטו של מקרא יעלו לך חשבון שנות השמטות למספר מ"ט ע"כ הכל מתמיהין ומאי קמל"ן וכי לא ידעינן דשבע פעמים שבע הם מ"ט ואני שמעתי דה"ק יעלו לך כו' רצה לומר מגיד לך הכתוב שיעלו לך שבע שמיטות למ"ט שנים ולא תאמר שאמר הכתוב שיעשו שבע שני שמטות כדכתיב וספרת לך שבע וגו' ותספור לכל שמטה שבע שנים עם שנת השמיטה שעברה כלומר בשנה השביעית הראשון תהיה שמטה ואח"כ כשתמנה שבע שנים השניים תתחיל למנות שנת השמיטה עצמה במספר השבע שני' השניים ותעשה שמיטה בשנה הששית שאחר השמטה הראשונה שהיא השביעי' עם השמטה הראשונה וכן לעולם ולא יהיו א"כ בין שמטה לשמטה רק חמשה שנים של עבודת קרקע חוץ מן השמטה הראשונה שיהיו שש שנים בין היובל והשמטה הראשונה ועליהם אמר הכתוב בתחלת הפרשה שש שנים תזרע שדך וגו' וא"כ לא יהיו שבע שמטות שנים רק ארבעים ושלש שנים ואח"כ ימנו ששה שנים כולן של חרישה וזריעה כמו השמטה הראשונה בלא שמטה ובשנה השביעית שהיא שנת החמשים שנה תעשה יובל לכך הוצרך לומר שיעלו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה שיהיו לכל שמיטה בפני עצמה שבע שנים חוץ משנת השמטה שלפניה ויהיו בין כל שמטה ושמטה שש שנים של עבודת קרקע ויבאו בשנת המ"ט וה"נ שתי שנים קדושת זו אחר זו המ"ט שמטה והחמשים יובל וזה נראה נכון לפשוטו של מקרא לדעת רש"י ז"ל א"נ אם טעית לסוף מ"ט שנה ולא עשית יובל אחר שמטה שביעית שלא תעשה יובל אחר שמיטה שמינית אלא דוקא לסוף מ"ט שנה:

9 שפתי חכמים פתח ↗

ל' הכרזה. לא העברה ביד בר"ה דף ל"ד:

9 ברטנורא על התורה פתח ↗

ביום הכפורים ממשמע שנא' ביום הכפורים איני יודע שהוא בעשור וכו'. שאל השואל דהוה ליה לרש"י לשאול בהפך ממשמע שנא' בעשור לחדש איני יודע שהוא יום הכפורים שהרי כתוב בעשור לחדש תחלה וכן דרכו בשאר מקומות. י"ל דקרא דיום הכפורים איצטריך דאי לא כתב אלא בחדש השביעי בעשור לחדש הוה אמינא דבניסן משתעי קרא שהוא שביעי לתשרי שהוא ר"ה לשמטין וליובלות הואיל וביובל מדבר להכי איצטריך קרא דביום הכפורים ואייתר ליה קרא דבעשור לחדש לומר לך דתקיעה בעשור דוחה שבת. מהר"ר:

9 משכיל לדוד פתח ↗

ביום הכפורים ממשמע שנאמר ביוה״כ וכו׳. לכאורה הוה עדיף טפי למימר איפכא שהרי בעשור לחדש כתיב ברישא וא״כ הול״ל ממשמע שנאמר בעשור לחדש איני יודע שהוא יוה״כ ומת״ל ביה״כ וכמו שהרגיש גם הרא״ם ז״ל וע״ש. ונראה דודאי יום הכפורים אצטריך למכתב לגופיה ללמד דעת מה נשתנה יום זה שנבח׳ לתקיעה זו אע״ג שהיובל קדוש מיד בר״ה לפי שמדתם שוה דיוה״כ בבינה וה״נ שנת היובל כדלעיל ושופר נמי שנקרא יובל גם הוא סודו בבינה וגם סילוק העבדים לקרא להם דרור תלוי ג״כ באי׳ דבה חירו דכלא כידוע. ונמצא דנשאר בעשור לחדש לדרשה. אולם הק׳ הגאון הרא״ם ז״ל דהא ע״כ אין זה אלא אסמכתא בעלמא דליכא למימר דאתא קרא להכי שהרי תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה וכדאיתא בגמרא בכמה דוכתי ואפילו תקיעה דרשות בכל שבת מדאורייתא משרא שרי וא״כ עיקר קרא דבעשור לחדש למאי אתא וע״ש מה שתירץ. ולעד״נ דאי לא כתיב אלא ביוה״כ היה אפשר לומר דמיד בהתחיל קדושת יוה״כ יתקעו דהיינו בתוספ׳ התש׳ לחדש שחייב להוסיף מן התורה כדאיתא בראש השנה דנפ״ל מדכתיב ועניתם וכו׳ בט׳ לחדש וכו׳ משו״ה אצטריך לומר בעשור לחדש לומר שלא תהא תקיעה אלא בעצומו של יום דוקא:

6 והיתה שבת הארץ וגו'. אַעַ"פִּ שֶׁאֲסַרְתִּים עָלֶיךָ, לֹא בַאֲכִילָה וְלֹא בַּהֲנָאָה אֲסַרְתִּים, אֶלָּא שֶׁלֹּא תִנְהֹג בָהֶם כְּבַעַל הַבַּיִת, אֶלָּא הַכֹּל יִהְיוּ שָׁוִים בָּהּ, אַתָּה וּשְׂכִירְךָ וְתוֹשָׁבְךָ:

7 שבת הארץ לכם לאכלה. מִן הַשָּׁבוּת אַתָּה אוֹכֵל, וְאִי אַתָּה אוֹכֵל מִן הַשָּׁמוּר ספרא:

8 לך ולעבדך ולאמתך. לְפִי שֶׁנֶאֱמַר וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ שמות כ"ג, יָכוֹל יִהְיוּ אֲסוּרִים בַּאֲכִילָה לָעֲשִׁירִים, תַּ"לֹ לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ, הֲרֵי בְעָלִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֲמוּרִים כָּאן ספרא:

9 ולשכירך ולתושבך. אַף הַגּוֹיִם שם:

6 גור אריה פתח ↗

והיתה שבת הארץ וכו'. פירוש, מה שהוצרך לכתוב "והיתה וגומר", אלא הכתוב רוצה לומר 'לא באכילה ולא בהנאה אסרתי עליך וכו":

6 משכיל לדוד פתח ↗

לך וכו׳ לפי שנאמר וכו׳. דק״ל שהרי כבר כתיב לכם ואמאי הדר וכתב לך וכו׳. והק׳ בש״ח דסוף סוף אמאי כתיב הכא ולעבדך ולאמתך לא לכתוב רק לך דהא עניים כבר שמעינן מואכלו אביוני עמך. ונלע״ד דעיקר הלימוד שידענו דשרו אף לעשירים היינו מדכתיב לך ולעבדך דממלת ולעבדך שמעינן דלך מיירי בעשירים דהיינו בעלים ואי לא הוה כתיב ולעבדך מנא הוה ידעינן. והק׳ עוד בשם הג״א דא״כ ואכלו אביוני עמך ל״ל. ותירץ דאביון קודם לעשיר ע״ש. ואחר המחילה נראה דאשתמיטת׳ ברייתא דת״כ דקרא דואכלו אביוני עמך אצטריך אי לר׳ יהודה לומר דעניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים ואי לר׳ יוסי לומר הראוי לאדם לאדם וכו׳ א״נ ללמד שפטורין מן המעשר וכמ״ש רש״י גופיה בפ׳ משפטים:

7 גור אריה פתח ↗

אם חיה אוכל בהמה לא כל שכן. ואין לומר דאדרבה, איפכא, בהמה עשירה, שהרי יש לה מזונות אצל האדם, והוי כמו עשירה, אבל חיה אין לה מזונות, לכך מן הדין יש לה לאכול, דזה אינו, דכיון דילפינן אף הבעלים אוכלים רש"י פסוק ו, אין לך עשיר יותר מזה, והשתא אם חיה אוכלת, שהרי החיה אינה בכלל "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" פסוק ו, דמשמע לבני אדם, דמצוה שביעית לאדם נתנה, וחיה אין לה שייכות אל האדם, ואם חיה אוכלת, כל שכן בהמה, דהרי יש לה בעלים, ובעלים חייבים במזונותה, והרי כאילו הבעל אוכל, ושייך בזה "והיתה שבת הארץ לאכלה", מכל שכן דהיא אוכלת:

7 ברטנורא על התורה פתח ↗

ולבהמתך ולחיה אם חיה אוכלת בהמה לא כ"ש וכו' ד"א בהמה אוכלת בלא מעשר וכו'. קשה דמעיקרא קשה ליה מבהמה וקא מתרץ בחיה. וי"ל דהכי קאמר דאצטריך לבהמתך לייתורי חיה למילף מינה הקישא דאי לא הוה כתיב בהמה הייתי אומר דאצטריך חיה דלא תימא דוקא בני אדם אוכלין אבל לא בהמות וחיות אבל השתא דכתיב בהמה אייתר ליה חיה לאשמועינן היקשא דכל זמן שחיה אוכלת האכל גם לבהמה אבל אם כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. וקשה מאי ד"א. וי"ל דלפי פי' הראשון דאתא להקיש בהמה לחיה קשה דהוה ליה לאקדומי חיה שהרי בהמה אוכלת דומייא דחיה. וקשה עוד הא כבר שמעינן דאוכל בלא מעשר מקרא דיתרם תאכל חית השדה בפ' המשפטים. וי"ל דאי מהתם הוה אמינא דוקא אביונים בלא מעשר אבל לא הבעלים ובהמתם קמ"ל. מהר"ר:

7 משכיל לדוד פתח ↗

ולבהמתך ולחיה אם חיה אוכלת וכו׳. דק״ל אמאי כתיב ולבהמתך הול״ל ולבהמה ולחיה וכו׳ אלא מוכרח דה״ק בהמה דידך שבביתך שמזונותיה עליך. ומעתה ק׳ אם חיה אוכלת בהמתך שבביתך שמזונותיה עליך לא כ״ש. דהא בנכרי חזינן דהכתוב שרי לתת לשכיר שמזונותיו עליך ואסר לנכרי דעלמא שאין מזונותיו עליך כדלעיל מדכתיב לכם א״כ גבי בהמה הואיל דמדכתיב חיה חזינן דשרי אפילו אין מזונותיה עליך כ״ש בבהמתך וכו׳ ואמאי כתיב ולבהמתך א״ו להקיש וכו׳ ובזה מתורץ מה שהקשה הרא״ם ע״ע:

8 מזרחי פתח ↗

שבתות שנים שמטות שנים. שהשמטה נקראת שבת כדכתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה וכן תרגם אונקלוס שבע שבתות שנים שבע שמיטין דשנין והסבה שהכריחתם לפרש שבתות שנים שמטות שנים ולא שבועות שנים דומיא דשבע שבתות תמימות תהיינה שתרגם אותה אנקלוס שבע שבוען שלימן הוא מפני שכתוב אחר זה שבע שנים שבע פעמים ואם היה פירוש שבע שבתות שנים שבע שבועות שנים לא היה צריך לכתוב אחריו שבע שנים שבע פעמים אבל מפני שפירוש שבע שבתות שנים שבע שמטות שנים הוצרך לכתוב אחריו שבע שנים שבע פעמים לומר לך שבמ"ט שנים יהיו השבע שמטות בכל שבע שנים פעם אחת ולא שבע שמטות רצופות וכן שנינו בתורת כהנים:

8 משכיל לדוד פתח ↗

שבתות שנים שמיטות וכו׳ יכול וכו׳. פירוש דכי היכי דבימים מלת שבת מורה על יום השביעי בפרטות. וכן מורה על כללות הז׳ ימים כדלעיל גבי עומר שבע שבתות וכו׳ ה״נ גבי שנים שם שבת נוכל לפרש ג״כ בתרי אנפי בין על שנת השמיטה בפרטות ובין על כללות ההיקף של השבע שנים וכמו שמצינו ג״כ בלשון רבותינו שבוע א׳ שהמכוון בו כוללות הז׳ שנים ומעתה הוכרח רש״י לפרש דהכא ע״כ לא על הכוללות קאמר דא״כ לא הוה צריך תו למכתב שבע שנים שבע פעמים א״ו הכא גבי שנים הוי פירושא שבע שמיטות דוקא דהשתא היה סד״א יעשה ז׳ שמיטות רציפות וכו׳ לכך אצטריך תו שבע שנים ז׳ פעמים. וכמו שכתבתי כך היא כוונת הרא״ם ז״ל והרב הנח״י אחר המחילה השיג עליו בכדי ע״ש. ואין להקשות דסוף סוף תיקשי דא״כ לישתוק קרא משבע שבתות שנים ולא לכתוב אלא ז׳ שנים ז׳ פעמים הא ל״ק דאצטרכו ז׳ שבתות ללמד דמצוה על ב״ד לספור הז׳ שמיטות כסדרן:

8 גור אריה פתח ↗

ופשוטו של מקרא כו'. ואם תאמר, ולפי פשוטו יקשה לך דלמה לי לומר שיעלה חשבון שבע שבתות שנים מ"ט שנים, דזה דבר פשוט הוא, ויש לומר, כיון דצריך למכתב פסוק י "וקדשתם את שנת החמישים וגו'", צריך למכתב "והיו לך שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה", דאם לא כן, לא היינו יודעים על איזה שנה קאי "וקדשתם את החמשים", דהייתי אומר "וקדשתם את שנת החמישים" שיתחיל למנות אחר שבע שבתות שנים, ולכך צריך למכתב "והיו לך שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה וקדשתם את שנת החמשים שנה", דהשתא "וקדשתם שנת החמשים" הוא מיד אחר שנת תשע וארבעים, שכן הוא דרך המספר למנות חמשים אחר תשע וארבעים. אבל אם לא היה המנין רק שבע שבתות, היה פירוש "וקדשתם שנת החמשים" שיתחיל למנות אחר שבע שבתות:

9 מזרחי פתח ↗

לשון הכרזה. לא העברה ביד בפרק קמא דר"ה:

9 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר "בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים" אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ", אֶלָּא תְּקִיעַת בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ דּוֹחָה שַׁבָּת בְּכָל אַרְצְכֶם וְאֵין תְּרוּעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה דּוֹחָה שַׁבָּת בְּכָל אַרְצְכֶם אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבַד, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא כ"ה:ט'. וְהִנֵּה הָרַב מִפְּנֵי בְּקִיאוּתוֹ בַּתַּלְמוּד וְהַכֹּל לְפָנָיו כְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ וְסוֹתֵם הַבָּרָיְתוֹת, וְהֵן מַטְעוֹת לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם, שֶׁיָּדוּעַ הוּא וּבָרוּר בַּגְּמָרָא ר"ה כט כִּי הַתְּקִיעוֹת כֻּלָּן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וַאֲפִלּוּ שֶׁל רְשׁוּת מֻתָּרוֹת הֵן בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁהִיא חָכְמָה וְאֵינָהּ מְלָאכָה, וְתוֹקְעִין הָיוּ בְּדִין תּוֹרָה בְּשַׁבָּת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּכָל מָקוֹם. וְעִנְיַן הַתְּקִיעָה בְּבֵית דִּין תַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הִיא מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, לְפִי שֶׁגָּזְרוּ בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהַכֹּל חַיָּבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל בָּקִי לִלְמֹד וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִתִּיר לָנוּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּבֵית דִּין בִּלְבַד, וְאֵין לָזֶה עִקָּר בְּעִנְיַן הַכָּתוּב כְּלָל. וּמַה שֶׁהִזְכִּירוּ בת"כ פרשה ב ה תְּקִיעָה בֶּעָשׂוֹר דּוֹחָה שַׁבָּת, לוֹמַר שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית בְּכָל יוֹם הַכִּפּוּרִים, כִּי הַדְּחִיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וְשֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחוֹל אַחַת הִיא, שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים כְּשַׁבָּת לְכָל מְלָאכָה, בֵּין לְהוֹצָאָה בֵּין לְכָל הַמְּלָאכוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם רָצָה הָרַב לְלַמְּדֵנוּ שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נַעֲשֵׂית בְּכָל מָקוֹם, שֶׁפֵּרוּשׁ "תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם" לְלַמֵּד שֶׁכָּל יָחִיד חַיָּב לִתְקֹעַ, וְאֵין הַתְּקִיעָה בְּבֵית דִּין בִּלְבַד כְּמוֹ הַסְּפִירָה:

9 דברי דוד פתח ↗

ביום הכפורים כו', ואין תקיעת ר"ה דוחה שבת ברפ"ד דר"ה אמרינן במשנה ר"ה שחל בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה, ואמרינן מנא הני מילי א"ר לוי כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתיב יום תרועה יהיה לכם, ל"ק הא ביו"ט שחל להיות בשבת הא ביו"ט שחל בחול, אמר רבא אי מדאורייתא למה תוקעין במקדש, ועוד הא לאו מלאכה היא דתקיעה ורדיית הפת חכמה ואינה מלאכה אלא מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו בה שמא יטלטלנו ברה"ר. וראוי לתרץ על ר' לוי וכי לא הרגיש בקושיא זו מ"ט שרי במקדש לפי סברתו והא עלה קאי. עוד יש להקשות מדברי רש"י אלה שהם בספרי דילפינן מכח קרא דבעשור לחודש למעט ר"ה שלא ידחה שבת וכאן אמר מדאורייתא משרי שרי. ותו קשה על ספרי כיון דיש איסור דאורייתא למה תוקעין בב"ד בר"ה בשבת כדרך שמקשה כאן רבא במקדש אמאי שרי. ותו קשה על גמרא דר"ה לרבא דמדאורייתא שרי קושיא דכתוב אחד אומר זכרון תרועה וכו' ונראה לתרץ כל זה דבפרק ר"א דמילה דף קל"א: יש פלוגתא בין ר"א לרבנן לענין מכשירין של שופר כגון לקצצו מן המחובר דלר"א שרי ולרבנן אסור ובספרי שהם דברי רש"י דכאן אמרינן שיש דיוק לענין בכל ארצכם דהיינו דביוה"כ יתקעו בכל ארצכם אבל בר"ה לא יתקעו בכל ארצכם, משמע אבל במקצת ארצכם שפיר יתקעו בשבת בר"ה, וס"ל לר' לוי דהיינו במקצת היותר חשוב בארץ שהוא בית המקדש, וע"כ אמר התנא במשנה במקדש היו תוקעין ואחר החורבן התקין ר' יוחנן בן זכאי דבב"ד יהיה לו מעלת המקדש, ומש"ה אמר בספרי בר"ה אין תוקעין אלא בב"ד דהיינו במקום מקדש בזמן היותו קיים ומקשה רבא ע"ז במקדש מ"ט שרי, פי' דקראי סתרי אהדדי דפסוק זכרון תרועה אומר דבשבת לא יהיה אלא זכרון בלבד דהיינו לומר הפסוקים אבל תקיעה בשופר כלל לא, וכתוב אחד אומר דבמקצת ארצכם תוקעין בשופר, אלא אמר רבא דיש חילוק בדבר דלענין תקיעה לחוד שאינה מלאכה מותר בכ"מ מן התורה ואין איסור אלא משום שבות כדרבה, ובזה מחלק במשנה בין מקדש או שאר מדינה דאין שבות במקדש. וכן בב"ד, אבל הדיוק דבכל ארצכם וכן זכרון תרועה דממעט שבת היינו במכשירין שיש שם איסור דאורייתא כגון לקצצו מן המחובר או לטלטל השופר מרשות היחיד לרה"ר בזה לא דחי שבת, כרבנן דר' אליעזר דאין מכשירין דוחה שבת ואפילו במקדש היה כן, דאין מעלה במקדש אלא באיסור שבות לחוד שהוא מדרבנן, ובספרי ס"ל כר' אליעזר דדוחה שבת אפי' במכשירין, והיינו במקדש דוקא, וא"ל א"כ רבא מ"ט לא מוקי ג"כ באיסור תורה וכר"א והיינו במקדש דוקא, הא לא קשיא דבמשנה אומר בהדיא לענין איסור תקיעה לחוד דהא אמר במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה דהיינו אפי' תקיעה לחוד, ובאמת אין איסור תורה בתקיעה לחוד דהיא אינה מלאכה, ע"כ מוקי למשנה בשבות כדרבה. אבל בספרי אמר ואין תקיעת שופר דר"ה דוחה שבת דהיינו מצות תקיעה והשייך לה דהיינו מכשיריה. כנ"ל נכון בס"ד ובזה מתורץ גם מה שהקשה הרמב"ן על רש"י דהא, אין איסור בתקיעה כלל מן התורה. והרא"ם פירש דהכתוב של בעשור לחודש בכל ארצכם, הוה אסמכתא בעלמא, וקשה דהא אמר רבא מדאורייתא שרי משמע דאפילו אסמכתא אין כאן, ותו דלשון רש"י שמפרש הפסוק משמע שמיירי בדין תורה ממש:

« רש"י על ויקרא כ״ה:ה׳ רש"י על ויקרא כ״ה:ז׳ »